עוד בימים שבהם ספורט ה-MMA עוד לא היה ממש ספורט, בימים טורנירי ה- UFC הראשונים ודלי החוקים, היו מהלכים מסוימים שבכל זאת לא נעשה בהם שימוש רב, אפילו שיעילותם הייתה סבירה. הדבר הראשון שעולה לראש הוא העובדה שעל-אף חוקיות המהלך, לא ראינו מתחרים רבים אשר ניסו לבעוט ליריבם באיזור המפשעה. למה לא? הרי בעיטה חזקה באיזור זה כואבת למדי ויכולה להגביל את התנועה גם מספר דקות לאחר הפגיעה הראשונית. זו גם בעיטה שלא קשה לבצע בהצלחה. אז מה הניע אנשים מכך? אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שישנם, בנוסף לחוקים הרשמיים, גם כאלו בלתי-כתובים; כללי התנהגות נאותה שעל-אף היותם לא מחייבים, כולם נוהגים לפיהם...לפחות רוב הזמן.
מה עם המקרים האלו שבהם עוברים על החוקים הבלתי-כתובים האלה?
מה קורה כאשר בודקים אותם? ומה עם המקרים בהם קורה דבר מוזר וחדש, שלא ברור אם המחוקקים הלא-כותבים בכלל חשבו עליו? בדרך-כלל ישנה תגובת אוהדים, קטנה או גדולה, אשר מובילה לדיונים על השאלה: האם זה מלוכלך?
ג'ון ג'ונס הוא אחת הדמויות הכי שנויות במחלוקת בעולם ה-MMA היום. אלוף ה-UFC במשקל חצי-כבד (Light Heavyweight) הוא ללא ספק עילוי בזירה, אבל יכולותיו האתלטיות והטכניות לא הפכו אותו למושא של אהדה אוניברסלית. הוא לא הפך, על-אף הישיגיו הרבים והמרשימים, לכוכב-העל שהיה אמור להיות בשלב זה. חלק מהעניין הוא האישיות הקשה לפענוח של ג'ונס, אשר מרתיעה אוהדים רבים ומרגיזה נוספים. קשה לומר אם זהו סימפטום של הסלידה הקיימת כלפי ג'ונס או מרכיב שהוביל אליה, אבל לא פעם נטען כנגד ג'ונס שהוא נלחם בצורה מלוכלכת. לאחר הקרב בו זכה ג'ונס באליפות ה-UFC, נטען שנלחם בצורה מלוכלכת כאשר שלח בעיטות ישירות לעבר ברכיו של מאוריסיו "שוגאן" הואה (Rua), אשר סבל בעבר מפציעות ברכיים שכמעט דירדרו את הקריירה שלו. לאחר הקרב האחרון של ג'ונס, בו הגן על התואר בהצלחה מול גלובר טשיירה, ג'ונס השתמש בבריח כתף בעמידה, אשר לא נראה לפני קרב זה ב-UFC (מאוחר יותר צצו ברשת תמונות של הבריח מתוך ספר ג'יו-ג'יטסו ישן של משפחת גרייסי). הבריח הפך לנושא מריבה נוסף, כאשר אוהדים דנו בלגיטימיות של הבריח המהיר, אשר ישנה אפשרות שיגרום לפציעה בכתף לפני שהיריב יכול להספיק להיכנע. בנוסף לאלו, ג'ונס נוהג לקבל ביקורת על המנהג שלו להושיט יד פתוחה לעבר פני היריב שלו, כך שהיריב נאלץ להסתכן בכך שאצבעותיו של ג'ונס יתקלו בעיניו אם ינסה לזוז קדימה במהרה. העובדה שלג'ונס יש את מוטת הידיים הארוכה ביותר בתולדות ה-UFC מחמירה את הבעיה, שכאשר זרועו ישרה, ג'ונס יכול להיות יחסית בטוח שהלוחם שמולו לא יוכל להכות בו מבלי שיהיה חייב ללכת קדימה. ראוי לציין שג'ונס מקבל כנראה הכי הרבה תשומת-לב על המהלך הזה עקב מעמדו, אבל זוהי טקטיקה נפוצה בקרב לוחמים רבים, שמובילה לכך שלא מעט אצבעות פוגשות עיניים בתוך הזירה.
נושא נוסף שנמצא תחת מחלוקת מסוימת הוא מידת הספורטיביות של לוחמי MMA אשר מכוונים את מאמצם לעבר החמרת פציעה קיימת אצל יריב, בתקווה להביא את הקרב לטובתם ואף לסיים אותו. זמן לא רב לפני כתיבת שורות אלה נלחמו ב-UFC ראיין ג'ימו ואובינס סיינט פרו. בסיבוב השני של הקרב, כאשר ג'ימו נמצא בעמדה נחותה על הקרקע, הוא לפתע החל לומר לשופט שזרועו שבורה. סיינט פרו, לאחר היסוס של רגע, החל לגרור את זרועו של ג'ימו לעבר בריח. ישנן דוגמאות נוספות לדברים מסוג זה: לוחמים אשר מנסים להכות את יריבם במקום בו נפתח חתך קטן על-מנת להגדיל ולהחמיר אותו (למשל, כפי שעשה קיין ולאסקז בקרב הראשון שלו מול אנטוניו "ביגפוט" סילבה), לוחמים שמכוונים לעבר פציעה שהם זיהו אך לא הוכרזה (או זוהתה על-ידי השופט, כפי שעשה ז'וזה אלדו כאשר זיהה ש"הזומבי הקוריאני" צ'אן סונג ג'ונג נפצע בכתפו ושלח לעברה בעיטה), וגם מקרים בהם לוחמים מנסים לנצל פציעות נגררות שהיריב שלהם הגיע איתן לקרב. דוגמא למצב האחרון היא מקרה בו ברכו של לוחם חבושה, והלוחם שמולו מנסה לכוון לעברה בעיטות. כתוצאה מכך שהתחבושת במקרה כזה מהווה לעתים מטרה של ממש, היו אלו שהעלו את הרעיון של חבישת הברך הבריאה דווקא, בכדי להסיח את האש לעברה ולהגן על הפציעה.
ג'ון ג'ונס אולי ספג ביקורת כאשר הפעיל בריח שהיה יכול לפצוע מבלי שיהיה זמן להיכנע לו, אך גם כאשר יש כניעה לא תמיד הנושא מוסכם על כולם. החוקים במקרים כאלה ברורים: על לוחם לשחרר את ההכנעה כאשר השופט מתערב, ואין עליו חובה לעשות זאת לפני כן. ולמרות זאת, רבים רואים את השחרור מיד עם הכניעה של היריב, ללא המתנה להתערבות השופט, כאקט יותר ספורטיבי. ככל הנראה, ההמתנה להתערבות של השופט נובעת ממקרים בהם לוחמים נכנעו עם טפיחה או שתיים על גופו של היריב, ואז המשיכו בקרב לאחר שהיריב שחרר את אחיזתו (בסדרת הוידאו האינטרנטית "Gracie Breakdown" קראו האחים הנר (Rener) והיירון (Ryron) גרייסי לסוג הכניעה הזאת בשם "טפיחה ברזילאית" (Brazilian Tap), כאשר תיארו את הכניעה של צ'ייל סונן בקרב הראשון שלו מול אנדרסון סילבה). כך קרה כבר ב-UFC 1, כאשר קן שאמרוק נכנע להויס גרייסי, ולאחר שגרייסי שחרר את החניקה, ניסה להמשיך בקרב. השופט, שראה את גרייסי חוגג, ניסה לברר מה קרה. שאמרוק וגרייסי החליפו מלים ובסופו של דבר האמריקאי הודה שאכן הוכנע. מאוחר יותר, בגמר של אותו טורניר, גרייסי הגיע לחניקה אחורית מול ג'רארד גודו, והאחרון טפח בכניעה מספר פעמים על גופו של גרייסי ועל המזרן, אך גרייסי נשאר בחניקה עד להתערבות השופט, וככל הנראה זה היה עקב החשש משידור חוזר של סוף הקרב עם שאמרוק.
אחת המסורות היפות של ענפי ספורט קרבי שונים היא הכִּיף שהמתחרים נותנים אחד לשני לפני תחילת קרב/תחילת סיבוב, אשר מתפקד כלחיצת יד ספורטיבית ביניהם. לעתים שני המתחרים בוחרים לוותר על העניין, אך במקרים נדירים קורה שמתחרה אחד מחליט לנצל את המחווה הספורטיבית הזאת ולתקוף את היריב שלו כאשר זה אינו מוכן, ומצפה לרגיעה התחלתית. כך קרה בקרב של המתאגרף פלוייד מייוות'ר (סילחו לי בבקשה על הסטייה מעולם ה-MMA, זו דוגמא בולטת וחזקה, והיא רלוונטית בשל הדימיון היחסי בין שתי תרבויות הספורט האלו) מול ויקטור אורטיז, בו אורטיז עבר עבירה כלשהי כנגד מייוות'ר. הקרב הופסק למספר שניות, וכאשר התחיל מחדש, אורטיז הושיט את ידו לעבר מייוות'ר, בתקווה שמייוות'ר יתן לו נגיעת כפפה, שמשמעותה כמו הכִּיף. במקום זאת, מייוות'ר שלח לעבר פניו של אורטיז שני אגרופים שהיממו אותו ונתנו למייוות'ר את הניצחון בנוק-אאוט.
בתור אחד שהתחיל לצפות ב-MMA בצורה קבועה רק בשנת 2008, לא זכיתי לראות בזמן אמת את האירועים של פרייד (Pride FC). הארגון היפני נקנה על-ידי ה-UFC בשנת 2007 וסגר את שעריו, אך לפני כן היווה את התחרות הגדולה ביותר שהייתה ל-UFC אי-פעם. אחד ההבדלים הבולטים שהיו בין חוקי הלחימה בזירה בפרייד וב-UFC היה שבפרייד בעיטות, ברכיות ודריכות (Stomps) לעבר ראשו של יריב שנמצא על הקרקע היו מותרות. כאוהד שהתחיל לצפות ב-MMA לאחר נפילת הארגון, אני חייב לומר שהצפייה בקרבות פרייד לעתים אינה נוחה לי בעקבות חלק מאלו. הברכיות על הקרקע בדרך-כל לא היו יותר חמורות מאלו שנספגו בעמידה, אך צפייה בלוחמים כמו ואנדרליי סילבה בשיאו בועטים "בעיטות כדורגל" (Soccer Kicks) או מנסים לדרוך או לקפוץ על הראש של יריבם גורמות לי לאי-נוחות מסוימת. יש בזה משהו שנראה מעט מסוכן ואכזרי מדי.
לעתים אנחנו נתקלים במקרה כל-כך מוזר שקשה להגדיר אותו. כאשר אוהדים צפו בקרב של בנסון הנדרסון מול נייט דיאז על אליפות ה-UFC במשקל קל, נראה היה שבין הסיבובים הנדרסון שולף מפיו קיסם שיניים, אשר הוחזק בפיו במהלך הקרב. כאשר הנדרסון נשאל לאחר הקרב על הקיסם הוא הכחיש את קיומו בקול תמים ומתבדח, חיוך ממזרי על פניו. הסיבה להכחשה היא כנראה כי הקיסם מהווה עבירה על חוק או תקנה כלשהן, לפיהן אסור להכניס לזירה גופים זרים בפיו של לוחם, מלבד מגן השיניים כמובן. באחד הקרבות המואחרים יותר של הנדרסון ניתן היה לראות את השופט הבודק (השופט שתפקידו לבדוק את הלוחמים כאשר הם רגע לפני הכניסה לזירה, ולוודא כי הם בעלי מגן שיניים, שלא חיבלו בחבישת הידיים שלהם וכו') בוחן ביתר תשומת לב את החיך של הנדרסון, על-מנת לראות האם הוא מחביא שם עוד כידון קטנטן. האירוע זכה בסה"כ לתגובות מבודחות והפך לאנקדוטה מצחיקה, אבל היו כאלו שהעירו כי אין זה באמת עניין מצחיק כל-כך. הקיסם, אחרי הכל, הוא חפץ קשיח וחד, ונוכחותו בפיו של מתחרה ב-UFC יכולה להיות מסוכנת גם להנדרסון וגם ליריב שלו. אחרי הכל, יש סיבה שהחוקים/התקנות אינן מתירות את הדבר.
אז מה ניתן לומר על כל אלה? לכל מקרה ניתן להרים הגנה משלו, כאשר הבעיטות הישירות לברך הן חוקיות ומהוות חלק מהתנאים המוסכמים בין הלוחמים ללחימה בזירה, כנ"ל על בריח היד בעמידה, הנפנוף ביד הפתוחה לבדו לא יוצר נגיעה של אצבעות בעיניים, אם לוחם בוחר להילחם פצוע אז ראוי שיצפה שיריבו ינצל זאת, חתכים הם חלק מהמשחק וראוי ומקובל לנצל גם אותם, השחרור של הכנעה לפני התערבות שופט הוא יפה אבל מסוכן ולוחם שנלחם בטוח צריך לחכות לשופט שיעצור, החוקים אומרים שלוחם צריך להגן על עצמו בכל זמן נתון בזירה (At All Times) אז מותר למייוות'ר לתת לאורטיז התמים אגרוף במקום כִּיף וגם אחרים יכולים לעשות כך, בעיטות כדורגל ודריכות היו חלק מהחוקים המוסכמים והידועים בפרייד ואף אחד לא נפצע מזה בצורה רצינית, ובן הנדרסון בסך-הכל השתעשע קצת עם הקיסם ולא קרה לאף-אחד מהלוחמים כלום אז רד ממנו מה אכפת לך.
בתרבות היהודית יש את הפתגם הידוע "כשר אבל מסריח", שמתאר דבר-מה שנעשה ללא הפרה של החוקים, אך למרות זאת הוא נתפס כשלילי ולא נעים. במצב הנוכחי, כל אוהד MMA ממוצע רואה בעצמו רב בעל חוש ריח מפותח להפליא. איכשהו, למרות המספר האדיר הזה של מומחים, נראה שאין ולא תהיה בקרוב הסכמה - לא לגבי טיב הריח של המהלכים השונים שתוארו כאן, ולא לגבי מידת התאמתם לחוקי ההלכה היהודית.
אסף ביטנר.
Comentarios