אני עושה שדו-בוקס. כל הזמן. בבית מול המראה, במכון הלחימה ובחדר הכושר. כולנו
ראינו ומכירים את הבחור הזה שעושה שדו-בוקס מול המראה במלתחה. בכנות, אני הבחור ההוא. אני ממש לא עושה את זה כדי להיראות "קול". למעשה, אני מודע באופן מובהק לעובדה, שעבור המתבונן מהצד, שאינו איש אומנויות לחימה, אני נראה בדיוק ההיפך מ"קול". אם הייתי קולט את עצמי עושה שדו-בוקס בחדר הכושר הייתי בטח מסנן לעצמי "איזה שמוק!". עם זאת, אין בכוונתי להרשים או לעצבן אף אחד. אני עושה זאת כי זה הרגל. שדו-בוקסינג הוא בחלקו תרגיל חימום, בחלקו ריקוד ובחלקו טקס. זה פולחן שמשורש בשגרת היום יום שלי. אני גם ממש שמח שאני עושה את זה. זאת, מכיוון שיותר מכל דבר אחר, שדו-בוקס הוא, במילה אחת - אימון.
כשאני אומר טקסים, או חימום, אני לא מתכוון לחימום דינאמי. אני עושה סיבובי ידיים, הצלבות ידיים ומתיחות, כדי לחמם את הכתף שלי, לפני שאני פונה לאיגרוף עצמו. אבל אף לא אחת מהתנועות האלו עוזרות לי לתת אגרוף טוב יותר. שדו-בוקסינג כן. במספר השנים האחרונות, כל נסיעה או עבודה שלי במכון אמנות הלחימה התחילו בטקס הזה. אני גם מחייב את התלמידים שלי להתחיל כל שיעור באופן דומה. אם אני מצפה לעשות את זה נכון במהירות מלאה, עליי ללמוד לעשות את זה טוב בחצי, או אפילו ברבע מהמהירות. זה תהליך החשיבה שעומד מאחורי השדו-בוקסינג. לרוב ענפי הספורט האחרים, גם יש טקס-פולחן-חימום-פתיחה דומה, שקשור לפעולה של הספורט שלהם.
כולנו מכירים את המימרה שככל שמתאמנים יותר משתפרים יותר. אפילו אלו שהתברכו בכמויות בלתי נדלות של כישרון טבעי עדיין נאלצים להתאמן כדי להשחיז את כישוריהם. בליגת הפוטבול של ארהב, פייטון מנינג, הקווארטרבאק המוביל מליגת ה-NFL, ידוע בשל מוסר העבודה הכמעט אובססיבי שלו על ומחוץ למגרש הפוטבול. אני מניח שתוכנית האימון של מנינג כוללת יותר מלימוד מסלולי ריצה ומהלכים. כמו כל האתלטים, גם לשחקני פוטבול יש טקסי חימום משלהם. בפוטבול, אחד מהטקסים האלו הוא נקרא "Walk through". ניתן להתהות איך "ללכת דרך" כל דבר יהפוך מישהו לשחקן פוטבול טוב יותר. הנקודה טמונה בכך, שניתן לראות את זה ולהרגיש את זה בהילוך איטי. להפוך את זה למהיר יותר זה רק עניין של פיסיקה פשוטה.
קצב...
אני מכיר את המילה הזו טוב מאד גם מעולם האגרוף וה-MMA. את האגרוף נכונה, לפי הצליל שהוא עושה שנוצר במגע בין השק לכפפה. זה עניין של "טמפו" - של קצב. וקצב מפתחים על ידי תזמון – על ידי פיתוח טיימינג נכון. כמו שכשמכים נכונה בכדור הגולף, בוקע צליל מדוייק של ניפוץ, כשהמחבט מכה בכדור ב"טמפו" הנכון. זה אותו דבר במשחקי כדור אחרים כמו בייסבול וטניס. שוב, המחבט או המקל הם רק כלים והזרועות הן רק הארכה של השימוש בכלים אלו. האנרגיה נובעת מהגוף שלנו, מתחברת לתנועה ומפתחת מהירות – זה מה שיוצר את הכוח.
זה אולי סותר את האינטואיציה שלנו, אבל מהירות זו נובעת ממקום שליו ורגוע. אין בזה היגיון אינטואיטיבי ולכן עלינו להתאמן על כך.
המאמן שלי היה אומר שהיד שנשלחת כאגרוף היא כמו איזה נשק מימי הביניים – היא אלה או נבוט כזה עם כדור ברזל שמחובר. דימוי שמשתמשים בו הרבה הוא להשוות אותה לשוט. שוטים כשלעצמם הם רפים ושמוטים. כמוהם גם השרשרת שעל האלה ההיא מימי הביניים. כלי נשק נרפים אלו הופכים קטלניים כשמשתמשים בהם נכון. זה אותו דבר כשזורקים כדור או אגרוף. החבטה, האגרוף, או ההטלה הנכונים נובעים מקצב רגוע. רגיעה, או שלווה, באות מלעשות את זה לאט – שוב ושוב ושוב.
עוד מילה לקצב היא "מקצב". ה"מקצב" של האגרוף, הוא זה שגרם לי להתמכר לספורט הזה כבר לפני שנים. זה משכר. אבל אי אפשר להשתלט עליו, אי אפשר לעשות אותו נכון, אם לא עושים אותו (מתאמנים עליו) לאט. זה נכון לגבי כל דבר. זה למה שחקני גולף מתאמנים על החבטות שלהם במהירות נמוכה. כמוהם גם החובטים בבייסבול ושחקני כדורסל כשהם מתאמנים על זריקות חופשיות - בהתעקשותם על אימון איטי של ביצוע תנועת הזריקה לסל בלי הכדור.
כמאמן STRIKING, אני תמיד מורה לתלמידים שלי להאט כשאנו מתאמנים על משהו, כמו לזרוק וו שמאלית למשל. כשהם אכן מוציאים את המכה באיטיות מחושבת ומקפידים על תנועה נכונה, הם תמיד נדהמים מהאופן בו היא פוגעת בשק בעוצמה חזקה הרבה יותר מאשר כשהם זורקים את המכה מהר אבל באופן שגוי. זה אולי לא נשמע הגיוני – אבל ניתן בהחלט "לשמוע" שזה נכון. אותו דבר עם גולף. ניתן לשמוע את צליל החומר נדחס היטב כשהכדור נחבט נכונה.
כשאנו עושים שדו-בוקס, או מתאמנים על חבטות, אנו מלטשים את התנועה, המקצב והקצב. יש סצנה מצוינת בסרט "מיליון דולר בייבי", שבה דמות המתאגרפת (שמשוחקת ע"י הילארי סוואנק) מניעה את רגליה בזמן שהיא ממלצרת - כאילו היא מכה בשק המהיר. כאילו לומר שהיא הטמיעה את התנועה ההיא בגופה והפכה אותה אינטגראלית לחיי היום יום שלה. ככה אני עושה את זה – בעבודה, בחדר הכושר, מול המראה ואפילו על רחבת הריקודים.
המאמן שלי היה נוהג לומר: "תהייה חצי ישן", כשהוא דיבר על השדו-בוקס שלי. "תירגע"! – הוא היה צועק עליי באופן לא רגוע בכלל. הפואנטה בדבריו הייתה שלא יכולה להיות כל מתיחות בגופך שעה שאתה מחפש לבצע ולהטמיע את התנועה הנכונה. זה בגלל שאם נתחיל להתאמן מתוך הפעלת לחץ ומתח גופניים – אם אלו יהפכו להיות נקודות ההתחלה שלנו הם רק ייטמעו וישתלבו אינטואיטיבית בתנועה הטנטטיבית שלנו בזמן התחרות או הקרב. בספורט כמו בחיים, כשמשהו חשוב עומד על הפרק, הגוף שלנו מאותת לנו על כך באמצעות אדרנלין, פחד ומתח. אלו סימני אזהרה שמופקים בגופנו כתוצאה ממסרים ששולח המוח. לוקח שנים של אימון כדי ללמוד ולהתגבר על הסיגנאלים האלו וגם אז, לעיתים, הפחד והאדרנלין מנצחים.
אז מה עם פשוט להכות את השק ממש חזק, או, לזרוק זריקות חופשיות עם הכדור, או לחבוט כדורי גולף אמיתיים בכל הכוח? כמובן שגם זה הוא חלק חיוני מהאימון. הנקודה היא, שעלייך תחילה לעשות את כל הדברים האלה נכונה על ידי יישום שלהם בקצב איטי – וזה בא הרבה לפני ומהווה בסיס משמעותי לכך שתוכל לעשות אותם באופן מקצועי בזמן אמיתי.
הנקודה השנייה, היא שזה לא הכדור, המחבט, או כפפת האגרוף. התנועה באה ממנו ומתוכנו. היא תלויה ביכולתנו להתחבר לקרקע ולהעביר משם משקל בתנועה דרך כל גופנו. המחבט, הכדור ואפילו הזרוע שזורקת את האגרוף הם רק כלים. אם אתה רוצה להוציא את האגרוף המושלם, לקלוע את הזריקה המנצחת, או לפתח חבטת גולף קטלנית, יהיה עלייך ללמוד להאט, לנשום וללמוד להשתלט על השדו-בוקס שלך תחילה.
Komentarze